הסיפור של השיר שלי
בס"ד
"זה נכון שאני ילדה עם בעיות?" שאלה אותי חיה לאה בתחילתו של המפגש השבועי.
הבעה של הפתעה כסתה את פני.
השאלה הייתה ישירה וכנה, וכאב בלתי מוסתר נשב מבין מילותיה של חיה לאה. ילדונת בת 11, שטעמה התמודדות מהי.
לקחתי כמה שניות ונשימות, מחפשת בתוכי מילים נכונות. התבוננתי בחיה לאה, עיניה נפגשו בעיניי.
"מה את חושבת?" שאלתי אותה "את מרגישה שאת ילדה עם בעיות?"
"כן" היא ענתה קצרות. "קשה לי מאד בכיתה, כי החברות לא רוצות אותי.
וגם אמא לוקחת אותי כל שבוע לקלינאית תקשורת שתעזור לי,
ושמעתי גם שאמא אמרה לאבא שאני מאד מעייפת אותה. אז זה נקרא שיש לי בעיות, נכון?"
לקחתי נשימה נוספת, אוספת מתוכי מאגרי חמלה וסבלנות.
שוב נפגשו העיניים, וראיתי בה, בחיה לאה, מבעד לפגיעות ולחוסר הביטחון, טוב אינסוף שנשקף ממנה.
ראיתי את חיה לאה המתמודדת, שלא מוותרת לעצמה, יש בה יכולות חבויות. רצון חזק שמסתתר.
מצאתי בה שברירי שמחה שמכוסה בשכבות של אבק ומחכות למישהו שיסיר אותם ברכות.
"את עוברת חוויות לא קלות, וקשה לך לפעמים, בכיתה, ובשיעורים, גם עם החברות". אמרתי ,
והמילים כמו ציירו באוויר מעגל דימיוני של מרחב מאפשר, מפנות מקום הולם לקושי, שהולך ומתפשט בתוכו.
"ובתוך כל מה שקורה לך, את לומדת להתחזק, ולמצוא את כל המתנות הטובות שיש בך,
כמו למשל הלב הטוב שלך, שכ"כ אוהב להעניק לאחרים.
וזה שאת מאד יצירתית ויש לך הרבה רעיונות,
וגם שאת כל כך רוצה להתקדם, ולא מוותרת לעצמך".
אור קטן נדלק בעיניה של חיה לאה.
"וגם שאני מאד אוהבת לעזור". היא הוסיפה "ואני גם ממש אחראית "
סומק בהיר כיסה את לחייה. והברק שבעיניה נצנץ באור יקרות.
"את כמו שיר, חיה לאה, ולכל שיר יש את הסיפור שלו.
לפעמים המנגינה עולה ואז יורדת, לפעמים היא נחלשת ואז מתחזקת.
יש שיר עם חלקים עצובים ויש שיר עם חלקים שמחים.רוצה לנגן את זה יחד?"
חיה לאה מהנהנת, פונה לארון ושולפת מתוכו תוף קטן, ודרבוקה.
התחלנו לתופף, תוך כדי שינויי הקצב והעוצמה,
משחקות יחד את השיר שביקש להישמע.
"אז קיבלת תשובה לשאלה שלך?" אני שואלת את חיה לאה בסיומה של הפגישה,
כשהיא מדלגת בצעדים קלילים לעבר הדלת.
"כן" היא משיבה, מהרהרת לרגע ומוסיפה "עכשיו אני יותר אוהבת את השיר שלי".
