היכרותי הראשונית עם רחלי הייתה במפגשים אקראיים במסדרונות בית הספר. רכונה הייתה על כיסא גלגלים, ידיה מסובבות את גלגליו בתנועת יד מסורבלת, והיא מתניידת לאיטה. חיוך קלוש מצטייר תדיר על פניה. פנים חינניות וילדותיות, שמתוכן בולט מבט בוגר להפליא, המספר בלי קול על סבל יומיומי ומוגבלות מכבידה. הפסקת עשר, חברותיה משתובבות בחוץ, צוהלות במשחק תופסת חוויתי ומשחרר. כמה קלילות יש ברגליהן המקפצות בעליזות, כמה אושר מצטלצל מצחוקן הסוער, כאשר הן מתרוצצות להנאתן כציפורות דרור מדושנות יכולת... רחלי מתבוננת בהן במבטה הבוגר, עוקבת בסקרנות אחר משחק החבל המרתק והדינאמי המתרחש למולה. לפעמים היא מגלגלת את החבל, מסובבת אותו באיטיות, נראה כי כל הינד יד שלה כרוך במאמץ רב, אך הוא מצדיק את עצמו כאשר היא זוכה להיות שייכת באמצעותו להווי החברתי התוסס והחיוני. חיוכה עומד ותלוי, הוא נראה רופף כמו שאר שריריה השבריריים והחלושים, אך חזק ויציב לעומתם.
***
"רחלי חוגגת בת מצווה בשבוע הבא, ויש לה חלום להקליט שיר באולפן, האם תוכלי?" התבקשתי ע"י רות הסייעת המסורה שלה. שמחתי על ההזדמנות להגשים חלום לרחלי היקרה, סיכמנו על יום ושעה, וציפיתי, בסקרנות המהולה בדריכות להקלטה המאתגרת... רחלי נכנסה אל חדר האולפן. ידיה אחזו בדף מילות השיר, ההתרגשות ריצדה בעיניה... "מזל טוב רחלי" ברכתי אותה, "איזה יופי שתשירי כאן לכבוד בת המצווה!" היא עטתה את האוזניות, והתקרבה אל המיקרופון. כווננתי אותו לגובה כסאה, וקרבתי אותו אל מול פיה. "מוכנה?" שאלתי אותה. "התאמנת היטב?" רחלי הנהנה בהתלהבות. "קדימה, בואי נתחיל" הזמנתי אותה, והניצוץ בעיניה העמיק.... הפעלתי את הפלייבק. צלילים חמימים התפזרו אל החדר, תנאי האקוסטיקה המעולים יצקו למנגינה גוון מבריק ואיכותי. החדר אמנם אטום ולא מאוורר, אבל רוח נפלאה נשבה בו... ואווירה קסומה ונעימה עטפה את מרחביו. "ניצבת אני כאן כה נרגשת..." בקע קולה ושפע אל תוך המיקרופון. "מאבא שאוהב מבקשת..." נפעמתי. קול יציב, ומלא, מאופיין בגוון מתוק וייחודי, אמנם ביישני משהו... אבל הצלחתי לזהות בו מרכיבי נחישות ועוצמה, ושמעתי את החיוניות הנמסכת ומתחזקת בו. "איזה יופי! איזה קול נעים ומקסים יש לך! ואת שרה כל כך מדויק, ובקצב המתאים..." עצרתי לרגע את המוזיקה, והבטתי בפניה המיוזעות והמתאמצות. כמה מאבקים ידעה רחלי בחייה, כמה מכשולים מאתגרים היא פוגשת בדרכה, כמה כאב היא חווה, וכמה כבד ומעיק הוא המשא הזה...
והנה, עכשיו, היא שרה בחופשיות. נראה כמו השילה מעליה את מעטפת המוגבלות הכובלת, קולה נשפך בספונטניות, והצלילים זורמים מתוכה, מפזזים בקלילות מאושרת... ציפור שיר, שבורת כנף. "שנות ילדות עברו עלי... הייתי תמה, הייתי קטנה, והנה ליום הגדול מוכנה..." היא המשיכה לרנן בהנאה, נימת קולה חגיגית ומאושרת. מרגע לרגע גוברת עוצמת הקול, הוא ממלא את החדר בנעימה מיוחדת. "היום הגדול... זוכה להניח על הראש, כתר זוהר מאיר קדוש...." הילה כמו נכרכה סביב לפניה שקרנו באור מיוחד. נראה היה כי לרגעים המוגבלות נעלמה. הכל מתפוגג כאן, בחדר הקסום... החריגות המייסרת, הכבדות המייגעת, התלותיות הכובלת כל כך. כל אלו מתהפכים ומתחלפים לתחושה עוצמתית של יכולת ומסוגלות. הצלילים משייטים... ואיתם רחלי מתנועעת. כמעט לא זזה, אבל--- נראה כי היא ממש רוקדת... חוויית השירה כמו מאפשרת לה להתנתק לרגעים מכבלי גופה הכלוא והמיוסר, לנסוק ולהתרומם לעבר מקום בו הכל אפשרי... סיימנו את ההקלטה. במשך מספר דקות ערכתי את השיר ואחר כך צרבתי על דיסק והגשתי לה. אין מילים לתאר את הברק שלהט בעיניה, בהתרגשות חיבקה את הדיסק, ידיה רועדות, וחיוכה , רחב רחב... משתרע ומתפשט על פניה, נראה כי אין גבול לאושרה... היא יצאה מהחדר, אוחזת בו בתנוחת יד המסמנת- יש כאן אוצר יקר! ומאמצת אותו קרוב אל ליבה. עקבתי אחר כסאה המתגלגל ומתרחק... וכמו ראיתי בעיני רוחי את הצלילים המלווים אותה ומקיפים בחום, מספרים על עולם חדש ואין סופי שהתגלה, נטול מגבלות, שופע אפשרויות, כה עצום ומשמעותי.
